דוגו עופרה – תשס"ט
משה כהן ז"ל יושב, שני מימין, בנו, דוד יושב שני משמאל

                "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם"…/ דוד סטניסלבסקי

היה זה באחד ממוצאי השבתות של סתיו  2006.
בדוג'ו הוחלט  לגרום להתעניינות רבה יותר בקרב תושבי עפרה ולעשות אימון רגיל אלא מאי, במקום שכ ו ל ם יראו.
הוחלט על  – הדשא המרכזי באמפי של עפרה.

התאספנו כולנו בבגדים המסורתיים ועשינו אימון רגיל של מוצ"ש. האויר היה קריר אך האוירה היתה חמה וקסומה.
מידי פעם עברו אנשים שהיו ב "הליכה מהירה" של מוצ"ש, עצרו, התבוננו לרגע והמשיכו בדרכם.

אלא שכעת הגיעה מכונית שכורה ובתוכה ישבה משפחה שלמה: אב אם וארבעת ילדיהם. הם ישבו שם כשעה וצפו באימון תוך עניין גדול.
לאחר שסיימנו את האימון ניגש אלי אבי המשפחה ושאל בהתעניינות, בעברית יחסית טובה אך עם מבטא כבד, על מועדי האימונים וכיצד ניתן להצטרף.

בשיחה קצרה התברר כי המשפחה שזה עתה עלתה לארץ מצרפת הגיעה ליישוב עפרה על מנת לנסות ולהשתקע כאן בארץ, אך הדבר היחידי שהרגישו שהחמיצו והשאירו מאחור בגלות הוא אימוני הקראטה שבו התאמנו כל בני המשפחה.
מה גדולה היתה שמחתם, הם הביטו בנו כלא מאמינים, הנה ה' שמע לתפילתם ועתה נתן להם סימן נוסף לחיזוק עלייתם לארץ בכלל וליישוב עפרה בפרט.

באימון הבא הגיעו האב ובנו הגדול (מבין שלושה) התברר לנו שאבי המשפחה, משה כהן, איש קרטה בדרגת דאן 2  ובנו דוד נער בעל חגורה שחורה דאן 1.
הדוג'ו שלנו, דוג'ו צעיר בעל חגורות לבנות בלבד (בזמנו. חוץ מהמאמן, כמובן), קיבל בין לילה שדרוג אמיתי.  השדרוג היה כפי שהתברר, לא רק בדרגות הגבוהות שהגיעו אלינו, אלא בחומר האנושי היוצא דופן באיכותו, בצניעותו, באמונתו בצדקת הדרך, ביכולתם לקבל את מרותו של המאמן שלנו למרות היותם בעלי דרגות בכירות, ולעשות את אותם הדברים כמו כל הזוטרים שבחבורה.

לאימוני הילדים הגיעו בניו הצעירים יותר להתאמן ושם ראינו ילדים מחונכים, עם דרך ארץ שהשתלבו בצורה מעולה באימונים.

בהתבוננות מהצד ראיתי, תוך כדי אימונים, איך משה מחנך את בנו דוד למשמעת, לדרישה גבוהה מעצמו , לא לוותר, והחשוב ביותר להקשיב למאמן, ולשים כרגע בצד את  כל ידיעותיו הקודמות.

משה היה איש נעים הליכות עם דיבור שקט בבחינת מים שקטים חודרים עמוק.

לאחר תקופה מסויימת נאלץ משה להמשיך לעבוד לפרנסתו בחו"ל והיה נוסע בכל יום ראשון בבוקר לצרפת וחוזר בימי שישי.

על האימונים במוצ"ש סרב לוותר למרות שהיה לו קשה לפעמים להגיע.

כולנו הרגשנו כי האימון מקבל תוספת משמעותית וברוכה בכל עת שמשה היה נוכח.

זכור לי מקרה אחד באחד האימונים האחרונים שבו היינו יחד כאשר יצא בעבודת זוגות, שבנו והוא עבדו יחד כזוג, בקידה, בנו הסיר מאביו את עיניו ובאותו הרגע חטף מכה בראשו- אביו ניסה לחנכו, ואני זוכר את המשפט שאמר לו: "אתה אף פעם לא יודע מהיכן ומתי היריב שלך יכול לתקוף – אף פעם אל תסיר ממנו את עיניך".

בתאריך ד' חשוון תשס"ט יצאו משה ובני משפחתו לבילוי בחוף ים התיכון, היה זה יום סתיו, והגלים היו גבוהים. בשלב מסויים הבחין משה כי ילדיו נסחפים ללא שליטה לתוך הים. כאב דואג, וכיאה ללוחם אמיתי קפץ אחריהם לים,הצליח להרים את בנו על כתפיו ולמשות אותו החוצה מן הים.(כשמו כן הוא :משה).

                                           

לצערינו הרב, משה בלע כמות אדירה של מים שגרמה לבצקת בריאותיו וכל נסיונות ההחייאה עלו בתוהו.
אנו, כולנו בדוג'ו קיבלנו את הבשורה הקשה כרעם ביום בהיר וכמסרבים להאמין, "והאיש משה איננו לא ידענו מה היה לו"…

בחרנו להנציח את זכרו באימון מסורתי בכל חנוכה לילדים ומבוגרים ובאימון זה משתתפים בד"כ גם אשתו וילדיו יבדל"א.

 "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם"…

תהי דמותו לדוגמה ומופת לכולנו ויהי זכרו ברוך…