כאשר מלמדים ילדים בכל הגילאים קראטה (או כל אומנות לחימה אחרת, ובהרחבה כל תחום הנלמד בחוגים) קיים רצון הן להורים והן למורים בתחום, ללמד טכניקה ע"י חיקוי מוצלח של המורה, צורה ומסורת, משמעת ונימוס.
נראה שהמבוגרים, קרי: ההורים והמורים, מאוד מתלהבים מתלמיד שקולט את הקאטה מהר ומבצע אותה מהר ומדויק. במילים אחרות, הילד מחקה באופן מושלם את המורה. ראו כמה אנשים מתלהבים מסרטון של ילד או ילדה שמבצעים קאטה מתקדמת בשלמות.
בעיני, זו טעות! – כמאמר חז"ל: "ומנעו בניכם מן ההיגיון" (ברכות כ"ח, ע"ב). זה בדיוק כמו לתת לילד דברי מתיקה, הילד מרגיש שהוא אכל ושבע, כי הגוף משדר קבלה של אנרגיה זמינה ומהירה. אבל בעצם הגוף לא מקבל את הויטמינים, המינראלים והסיבים להם הוא זקוק לשם בריאות והרגשת שובע אמיתיים.
ומהי כוונתי בכותבי לא ללמד ילדים טכניקה ע"י חיקוי מוצלח של המורה, צורה ומסורת, משמעת ונימוס – האמצעיים בהם נמדדת אומנות הלחימה בעיני הרוב. מה זה עושה לתלמיד/ה, ללומד/ת?
הילד מבין שאומנות הלחימה (=הקראטה) זוהי טכניקה שנלמדת בגלל חיקוי מוצלח של המורה, דיוק, משמעת וצורה שנדרשת ע"י סדרת התרגילים בקאטה וכאן – הלומד/ת עוצר את ההתפתחות שלו כאומן!
הילד/ה הופכים להיות טכניים לחלוטין, הם יֵדְעוּ לבצע את הקאטה בדייקנות מרבית, אבל כאשר יגיעו ללחימה הם ידרשו לאגרסיביות. בנוסף לכך, הסביבה מתלהבת ומשדרת מסרים חיוביים (באמצעות: תחרויות, מדליות וניצחונות) דבר זה גורם ללומד/ת "להתקע" יותר ו"להתברג" יותר בדייקנות הטכנית, הצורה, החיקוי והאגרסיביות. וזו לא כוונת אומנות הלחימה.
אם כך, אז מה כן?
יש להוביל את הלומד/ת לגלות עולמות חדשים, צורות הסתכלות חדשות ונוספות על אותה מציאות. לגלות רגישויות שעדיין לא גילו, מצאו, רכשו וְיֵדָעו לסמוך עליהם. ע"י התנסויות במצבים חדשים ע"י הפעלת הדמיון, רגישויות שונות וחושים אחרים.
הלומד/ת יגלה את בינת הלב וידע לסמוך עליהם. להרגיש אנשים, להרגיש ולהתמצא בסביבה. לדאוג שההתנסויות יהיו טבעיות לו. ובכך יגלה חושים חדשים ורגישויות חדשות. כמאמרו של מאסטר פונאקושי קרטיסט צריך להמציא את הקאטה שלו.
לדוגמא: כאשר הלומד/ת מתנגשים עם הקרקע, ההתנגשות צריכה להיות טבעית להם. ואז הלומד/ת מתפנים לזהות פוטנציאל אחר, כמו: תפיסה מרחבית וניצולה לטובתו. כמו כן, לפתח את המשאבים הקיימים בו, כמו: תגובה, תנועה, כוח, בינת הלב, תחכום, יצירתיות, כוח התמודדות. בקיצור, לפתח בלומד/ת אהבת התחום ויישומו בחיי היום-יום ולאו דווקא בקרב. זוהי יכולת התמודדות עם המציאות, פיתרון בעיות וניצולם לטובתו, בדרך הקראטה. דרך פעולה זו תשאר אצל הלומד/ת זמן רב. על המורה ללמד את הילד/ה לרכוש את הגילוי דרך התרגול. לתרגול חשיבות רבה, מניסיוני גיליתי שהעקרונות המתורגלים נשארים אצל הלומד/ת.
מה לא נשאר – הדיוק והטכניקה.
מדוע? – עם הגיל והגדילה, הגוף של המתאמן/נת משתנה. החשיבה, צורת ההסתכלות, סדר חשיבות, הכל משתנה ולכן גם בדיוק ובטכניקה המתאמן/נת מוצא את דרך הביטוי המתאימה ביותר לו.
מה נשאר? – האהבה, חידוד החושים, הרגישויות, היצירתיות. לא רק נשארים, גם מתפתחים.
אם כך – למה דווקא קראטה?
הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג' פרק כ"ה) כתב:" וזה ישתנה כפי מטרת העושים ושלמותם, כי יש … דברים רבים הם הכרחיים או תועלתן גדולה אצל אחדים… כהתעמלות הגוף… שהם הכרחיים להתמדת הבריאות, כפי שראוי אצל מי שיודע מלאכת הרפואה…. והנה העושה מעשה התעמלות ומטרתו בהם הבריאות כגון: המשחק בכדור וההיאבקות ועמול הידים ועצירת הנשימה…. יהיו אצל אנשים סכלים מעשה שחוק, ואצל החכמים אינן שחוק….הפעולה הטובה והחשובה היא הפעולה אשר יעשנה העושה למטרת תכלית נעלה, כלומר: הכרחית או מועילה, ותושג אותה התכלית".
באומנות הלחימה – קראטה, יש את כול הדברים שעליהם כתב הרמב"ם. במילים אחרות המקצוע שמפעיל באופן ובצורה הכי טובה את כל הגוף והנפש זהו הקראטה.
מכאן, שיש להוציא מהקראטה את התובנות שעליהן כתבתי – התמודדות ופתרון בעיות בצורה יצירתית ולא בכוח – ולהעבירם כתוכנית לימוד מבוססת לילדים.
